תמיד ידעתי שלא נועדתי לחיים הנוצצים. כבן של בעל חנות ספרים ומורה בעיר היהלומים לשעבר, פשע לשעבר הקרוב ולגמרי-תיירות-רק-תראו-כמה-מלונות-יש-לא-ההוא בהווה, לא גדלתי בסביבה שמחזקת ומקדמת אל עבר התהילה. בטח לא בכדורסל, בהיותי הראשון ממשפחתי שלא הרים ידיים להגן על פניו בכל פעם שכדור כתום נזרק לכיוונו הכללי.

תמיד תהיתי איך זה לחיות את החיים של הצד השני. העשירים והמפורסמים. האתלטיים והמוצלחים. לכן החלטתי שבמשך יום שלם אקרא לעצמי, ובכך בעצם אהפוך לכוכב הכדורסל, ה-MVP לשעבר, ראסל ווסטברוק.

השינוי היה מיידי

עוד לפני שיצאתי מהבית, כשעוד רק העזתי להודות ביני ובין עצמי שאני, אכן, ראסל ווסטברוק, כבר הרגשתי שונה. פתאום הבגדים שהיו על עורי המושלם לא התאימו לי יותר. בפעם הראשונה בחיי לא הבנתי למה הבגדים שעל גופי לא חונקים אותי בו זמנית שהם מנסים להחריב את רשתיות כל האנשים שמסביב. קרעתי את ספת הניאון שנמצאת בדירה כבר שבע דורות של דיירים, וחתכתי ממנה חור לראש. גנבתי לחברה את הטייטס הכי זוהר שבארסנל שלה. מצאתי את הפאוץ' הישן שמעולם לא העזתי ללבוש. שאלתי מאבא שלי את השפם. פירקתי את שרשרת האופניים והצמדתי לצווארי. אני מוכן לצאת.

ועדיין הייתי צריך להזכיר לעצמי לפתוח את דלת הבית על ידי ראסייה למרכז הידית. או חמש.

אנשים מסתכלים עליך שונה

קל להגיד שמפורסמים וכוכבי כדורסל הם בדיוק כמונו. הם שמים טייטס ירקרק מנצנץ רגל אחת בכל פעם. אבל עכשיו, אחרי הניסוי האמיץ, אני יכול להגיד שזה לא נכון. החיים שלהם כל כך שונים משלנו. הצעד הראשון שלי היה לכיוון הארומה הקרוב לביתי. פעמים רבות הייתי שם, הזמנתי לי קפה ויצאתי. בלי שום טררם. אבל הפעם, כשנכנסתי, עם מעל עשרה סנטימטרים יותר, והכרזתי "אני, ראסל ווסטברוק, הראשון לשמו, MVP, מחזיק טריפל דאבל שלוש עונות רצוף, מלך החמישייה השנייה של האול נבא, שובר הטבעות, רוצה קפה", מה אני אגיד לכם, קיבלתי מבטים. והם לא עצרו כשהמשכתי והזמנתי קפה עבור כל אדם אחר שבא אחרי בתור. רובם היו בהלם מדי מלפגוש כוכב אמיתי, עם ניתור של 90 סנטימטר, פנים אל פנים, שלא רק שנאלם פיהם והם לא יכלו להזמין, אפילו נאלצתי לשתות את הקפה שהזמנתי עבורם לפני שיתקרר. עד כדי כך השוק הטוטאלי שחטפו מהערכה אליי. חתמתי לכולם על הקרואסונים ויצאתי החוצה, מנסה לברוח משטף המבטים הבלתי נגמר. כוכבים פשוט לא יכולים לצאת לרגע אחד מהבית, להרגיש כמו אדם נורמלי, מבלי ליצור התקהלות סביבם.

אפילו בעבודה

המטרה הבאה שלי הייתה להגיע לעבודה. גם פה, מהרגע שעליתי לואן של ההסעה, אפשר היה לראות את היחס השונה של חברי לעבודה. "למה אתה לא מפסיק להסתכל עליי?", "אתה לובש שרשרת של אופניים? ו-"למה העפת את הנהג החוצה?" היו רק חלק מהשאלות שהופנו אליי. אבל לי לא היה זמן לעבור את הסיפור מארומה שוב. הייתי צריך לקחת את הואן הזה לייעודו, ויהי מה.

אבל תשומת הלב השונה מהקולגות שלי, המופתעים מהסנטר החזק שלי והאחיזה הבלתי ניתנת להפרדה כמה שלא ינסו מההגה, לא נגמרה בכך שהם פשוט קיבלו את סמכותי. ככה זה עולו של הכוכב, תמיד צריך להמשיך ולהוכיח את עצמו בפני פשוטי העם שתמיד מחפשים מה עשית בשבילם לאחרונה. הם המשיכו ושאלו אותי כמה מהר אני נוסע, אבל המשכתי ועניתי "שאלה הבאה". עד שהם הסכימו לוותר, ותוך כדי שקולם נשבר, או משבירה מנטאלית או מתחושה של הרפתקה (בחרתי להניח שמדובר בהרפתקה) עברו לשאול אם אני בכלל יודע את הדרך. "ברגע שיוצאים מגוש דן, הכל זה אותו מקום, אז כבר נגיע", עניתי והעזתי לראשונה להוריד את העין לעבר מד המהירות. מעולם לא נסעתי בואן, והחוויה הפחידה אותי. המהירות שנסענו בה? כולה. כל המהירות.

כשעתיים של פול גז אחר כך, הדלק נגמר במקום רנדומלי או שהרכב הגיע לידו (למדתי בחיי הקצרים כמר טריפל דאבל שאם עומדות בפניך שתי אפשרויות, פשוט תניח שהאחרונה נכונה). הקולגות שלי הודו לי על שהבאתי אותם לייעדם ואמרו לי שעשיתי מספיק ואני יכול לחזור הביתה עכשיו. וכך, בעוד חברי הולכים לעבודתם היומיומית, למדתי גם את הלקח הכי חשוב מלהיות בין הכוכבים הכי מפורסמים ביקום – אני הולך להרוויח את הסכום שהם מרוויחים בפחות זמן עבודה. והם לעולם לא יבינו איך זה להיות אני. לא באמת.

אני לא יכול להגיד שלא היו יתרונות בלהיות ראסל ווסטברוק. הייתי גבוה. האמנתי ובאמת הייתי הכי טוב בעולם. היו לי אשכים ממש ענקיים. אבל בסופו של דבר, המחיר היה גבוה מדי עבורי. לא יכולתי להמשיך להחזיק את משא העולם, להיות מושא הערצה והבנאדם היחיד שאנשים יכולים לסמוך עליו בכל רגע נתון שידע מה הם צריכים לקבל, בין אם הם רוצים את זה או לא. אבל אני יודע שבפעם הבאה שכתב הופס יגיע למשחק של אוקלהומה, הוא תמיד יוכל לשבור את הקרח ולספר לו שגם הוא, מכיר את ראסל ווסטברוק. ואין דבר שאנחנו, ראסל ווסטברוק, מעריכים יותר, מאשר את ראסל ווסטברוק.